אני אוהבת את עצמי רק כש...
"אני אוהבת את עצמי רק כשאני רגועה ושמחה",
"מה היה קורה אם היית אומרת את זה לילדים שלך, שאת רק אוהבת אותם כשהם רגועים ושמחים?"
היא צחקה ואמרה, "אז אני אמא ***".
בלי לשים לב, זה בדיוק מה שהיא הייתה – כלפי עצמה.
היא אמרה לחלקים בתוכה שהיא אוהבת רק שניים מהם, ומה שאר החלקים עשו בתגובה?
צרחו, דפקו על דלתות הלב, בכו ומרדו. כי כולנו רוצים אהבה, וכל החלקים בתוכנו רוצים להיות אהובים.
היא לא ידעה שכל החלקים בתוכה, הם כמו הילדים שלה…
רוצים את האהבה, הקרבה והאישור שלה, שהם בסדר – שהיא מקבלת ואוהבת אותם לא משנה מה.
"איך היו נראים החיים שלך אם היית רק רגועה ושמחה"?
היא חשבה רגע ואמרה,
"תכלס, די משעממים, היה חסר לי קצת אקשן, להתרגש, לצחוק, להתכנס, התבונן ולאהוב".
לכל חלק יש חלק בתוכנו, לכל חלק יש מטרה וזכות קיום, גם אם לפעמים לא נעים לנו…
"וכשהבת שלך עושה משהו מעצבן, או לא נעים, איך את מרגישה כלפיה?"
"אולי אתעצבן, אולי אגיב, ועדיין ברור לי שאני עדיין אוהבת אותה…"
"ומה יקרה אם גם ברגעים שאת כועסת וצועקת, מגיבה בדרכים שלא היית רוצה, היית אומרת לעצמך:
גם כשאני כועסת, אני אוהבת ומקבלת את החלק הזה בעצמי…"
העיניים שלה התמלאו דמעות רק מהמחשבה,
על להיות האמא שהיא רוצה להיות –
קודם כל עבור החלקים בתוכה ועבור עצמה.
היא יצאה מהאימון עם הכוונה להגיד לעצמה וגם לילדים שלה:
"גם כשאת/אני כועסת אני אוהבת אותך כמו שאת…"
וכמה עוצמה יש ביכולת להגיד לעצמנו ולחלקים שבנו,
גם לאלה שדחפנו לפינה חשוכה בתוכנו,
גם לאלה שניסינו להסתיר או להכחיש את קיומם –
שלכולם יש מקום סביב השולחן בלב שלנו.
כולנו חלק מאיתנו.
וככל שנקבל את החלקים בתוכנו יותר,
יהיה יותר שלום פנימי.
