"אני מפחדת שאני ברגרסיה, אני מרגישה איך רגשות מהעבר פתאום נוכחים",

"מה היה קורה בעבר כשהיית מרגישה את הרגשת האלה?"

"היתי נכנסת ללופים…"

"ועכשיו?",

עצם המודעות לכך שהרגשות עלו, מראים שהיא לא ברגרסיה. כי בעבר לא היה מודעות, ישר היא היתה מגיבה בלי לחשוב.

עצם המודעות לרגשות, מחשבות או פעולות מהעבר שחוזרים לנכוח, מראה שאני לא באותו מקום. כי פעם לא היה מודעות, היו רק לופים אינסופיים.

וכמה טבעי שיהיה פחד כשפתאום רגשות שחיו איתי בעבר חוזרים לבקר, להגיד שלום או לשבת לקפה…

פחד שאחזור להיות מי שהייתי, וכל מה שבניתי עד עכשיו יתפורר ואולי בכלל לא באמת היה.

העניין הוא –

שאי אפשר לחזור אחורה, החיים נעים רק קדימה.

אי אפשר לא לדעת את מה שאני יודעת היום.

אי אפשר למחוק את המסע שעברתי בדרך לפה.

ואולי זה כמו להיפגש עם חברות מהתיכון,

שבהתחלה מדברות על ימי התיכון למרות שהם לא רלוונטיים לאף אחד מאיתנו.

כי לוקח זמן להכיר מחדש את האנשים שאנחנו היום.

ככה זה עם רגשות מהעבר שחוזרים לבקר,

אולי יהיה רגע של התרפקות על הימים האלה שהלכנו יד ביד,

עד שהוא ילמד להכיר שאני לא אותה אחת.

ועכשיו הוא יכול לבקר אבל כבר אין לו דירת קבע בתוכי.

"מה היית רוצה להגיד לרגש הזה מהעבר שאת מזהה שהגיע לבקר?"

"שאני לא מי שהייתי, ואני יודעת שהוא שירת אותי בעבר והיום אני כבר לא צריכה אותו בעוצמות של אז… כי אני אחרת…"

ומעצם השייח עם החלק, מעצם המוכנות להיפגש איתו ולא לברוח ממנו – היא הרגישה הקלה.

רעיה זרובניק

מה קורה לך כשאת מרגישה רגשות מהעבר באים לבקר?