1. "לחפש בנפש שלי":

כל אדם שמגיע, לא משנה מה הסיפור שלו, כמה הוא שונה ממני – בנפש אנחנו מחוברים. הדברים הרגשיים שהוא חווה, חוויתי מתישהו בחיי בדרך שלי.

פעם לבשתי את כובע המאמנת הקשוחה כמו מפקדת בצבא, לא נתתי לדברים להתחבר אלי כי לימדו אותי כמה חשוב לא להתערבב עם המתאמן.

היום אני יודעת שאמפתיה מאפשרת לי לדבר אל ועם, במקום לדבר עליו ואליו מלמעלה.

כשאני מתחברת בתוכי לכאב של המתאמן, אני יכולה להרגיש אותו, לדבר ביחד איתו,

בלי להוביל, בלי לכוון, בלי לשפוט.

 

כשהתחלתי את הדרך, היועצים העסקיים שלי אמרו לי ללחוץ על הכאב, כדי שהמתאמנים יידעו כמה הם צריכים אותי וכמה הם חייבים להגיע לאימון. ואז הגיעו אלי אנשים מוצפים בכאב – שאני הצפתי להם… עם הזמן הבנתי שכמו שלא אבוא למישהו ברחוב ואלחץ לו על פצע, ככה גם בשיווק שלי אני לא רוצה ללחוץ על כאב – אלא מאפשרת מקום לריפוי ואמונה: פותחת חלום לחלום, אפשרות לעתיד אחר, להזכיר להם שאם יבחרו – אפשר אחרת. כמו שאני עושה איתם בקליניקה, וכמה חשוב שהמסרים בשיווק יהיו תואמים ובהלימה עם הערכים שלי ושל העשייה שלי.

 

כשפתחתי קליניקה אחרי הקורס, רציתי לעזור לכולם – "כל מי שנושם ומדבר, אני יכולה לאמן!". לקח לי זמן לדייק ולהזכיר לעצמי שאני לא פסיכיאטרית, אני לא רופאה, ויש לי תואר בפסיכולוגיה אבל אני לא פסיכולוגית. וככל שדייקתי מי אני ומה אני עושה, הצלחתי להגיד לאנשים שאני לא מדוייקת עבור מה שהם מבקשים. וכמה עוצמה זה נתן לי, להיות ביושרה כלפי עצמי, כלפי התחום והעיסוק שלי. ולדעת שהדרך הכי איכותית עבורי לעזור לאנשים – הוא לדעת בבירור למי אני יכולה לעזור.

 

ישבתי שעות לבנות ולאפיין קהל יעד: בנות כמה הן, איפה הן גרות, מה הכאבים שלהן, החלומות והרצונות… כשבעצם, העבודה שאני עושה היא לא עם קהל, אלא עם לב ונשמה. ולכן האפיון צריך להיות נשמתי, עם אלו לבבות ונשמות אני רוצה לעבוד?

כי גם אם היא בדיוק עומדת ברשימה, אם היא לא מתמסרת, מוכנה לעבור תהליך, באה בשמחה, מעריכה ומוקירה, משלמת בשפע, מוכנה להקדיש זמן לעצמה ולבחור בעצמה – היא לא מדוייקת עבורי.