אני זוכרת שבתחילת הדרך שלי גם לי זה היה דיסוננס, מההתחלה הרגשתי שאימון וטיפול זאת השליחות שלי, משהו שאני טובה בו ונהנית ממנו ועושה טוב בעולם, אז איך אני יכולה לקחת כסף על מתנה שיש לי?

 

ואז לקחתי את הרכב שלי למוסך, והמוסכניק שתיקן את הגלגל עשה את זה בשמחה, בכיף וחיוניות. ושאלתי אותו איך הוא עושה את זה?, וממש לא ציפיתי לתשובה שלו – "זאת השליחות שלי, לעזור לאנשים לנוע – לעזור לאנשים שמרגישים תקועים לחזור חזרה לדרכם בשמחה גדולה וביטחון"…

והלסת שלי נפלה. כי זה כל כך דומה למטרה שלי כמאמנת, לעזור למי שמרגיש תקוע – ליצור תנועה מתוך ביטחון, אמונה ואומץ.

שילמתי לו.

 

ולרגע לא שאלתי את עצמי איך זה בסדר שאני משלמת לו על השליחות שלו?!

איך הוא מעיז לקחת כסף על שהוא אוהב את מה שהוא עושה?

לרגע לא חשבתי שהוא לא מוסרי כי הוא מקבל כסף על משהו שהוא נהנה ממנו…

 

והבנתי כמה התפישה שלי, שבה אני לא יכולה לקחת כסף על השליחות שלי היא בעצם יהירות. כי זה אומר שרק אני עושה את השליחות שלי, וכל השאר עושים דברים אחרים…

 

כשבעצם, כולנו רוצים לעשות את השליחות שלנו, להביא את המתנה שלנו בשמחה ולקבל על זה תגמול.

לאמן, לטפל וללמד זאת שליחות בדיוק כמו המוסכניק.

וכמו שהוא קיבל את התשלום בשמחה, גם אני.

 

ואני לא לוקחת שום דבר מאף אחד, אני מקבלת מתנה – כי אני גם נותנת מתנה.

אני מוכנה לקבל מהיקום תגמול על זה שאני חיה את מי שאני רוצה להיות, שאני מביאה את עצמי וזה מביא אור לעולם.

 

אין שום דבר ענו בלא לקבל כסף על השליחות שלי – להפך, יש שם יהירות.